כתב:אורן שם טוב – מדריך בכיר – מייסד המרכז הרב תחומי לביטחון אבטחה וחקירות.
פורסם במגזין קליבר קרבי
מעולם לא נתקלתי במדריך אמיתי שמכריז על עצמו שהוא “המדריך” מעולם לא פגשתי מפקד רציני שצועק כל הזמן “אני המפקד”. מעולם לא שמעתי על מנהל סמכותי הזועק כל הזמן “אני המנהל!”
כל איש הדרכה בר דעת יודע כי הכרזות מעין אלה מתקיימות כשהכפיפים לא מקבלים את הנחיותיו ו/או הוראותיו ו/או הסבריו של המדריך, או המנהל / מפקד. נשאלת השאלה , מדוע בעצם הם לא מקבלים? הסיבות לכך רבות, אולם רובן המכריע מתכנס תחת אי קבלת המדריך / מורה / מנהל כמקור ידע. במילים אחרות, הוא לא נהנה מהערכה מקצועית. לאחר שתשפרו את יכולות ההדרכה שלכם תוכלו להעביר קורס מדריכי ירי בצורה מיטבית.
נשאלת שאלה נוספת – מתי הכוחניות מרימה את ראשה המכוער? מתברר כי כוחניות עולה וצומחת בארבעה מקרים:
- כאשר ישנה מידה של דחיפות ואין השעה פנויה להסברים. במקרה כזה פונים אל הכוחניות כדרך לקיצור תהליכים וקבלת תוצאות בזמן הקצר ביותר, בעיקר בעיתות חירום. אגב, זו הצורה היחידה בה הכוחניות מקובלת.
- כאשר הגורם המבצע חש כי ההנחיות עומדות בסתירה למטרות שהוצבו בפניו. במצב כזה הדרך היחידה שלו להתמודד עם שאלות הכפיפים לו היא בצורה כוחנית, בבחינת “כזה ראה וקדש”.
- כאשר לגורם המונחה אין רצון לנוע לכיוון הרצוי / הנדרש ו/או אינו מגשים את ייעודו ומטרותיו על אף הסברים חוזרים ונשנים.
- כאשר הגורם הינו מדריך / מנחה חסר ידע / מקצועיות בתחום עליו הוא מופקד הוא פונה לגישה הכוחנית בכדי לחפות על חוסר הידע, למנוע “הירהורי כפירה” בשיטותיו ובכלל לנסות להגיע לשקט תעשייתי, המבוסס על סמכות ולא מקצועיות.
ראש קטן במקום ראש גדול
תהליך שבו שורה הכוחניות מוביל, ברוב המקרים, למעגל קסמים מסוכן ביותר. הדבר חמור שבעתיים כשמדובר בסקטור האחראי על ביטחונם וחייהם של אזרחים. הליכים כוחניים מפתחים אצל הכפיף ואו הגוף המונחה שמיעה, חשיבה ותפישה סלקטיבית, שכן מירב התהליכים נעשים כדי לרצות את המדריך, או המנהל או הגוף המנחה, תוך תרגום הנחיותיו, לפחות חשובות ויותר חשובות וזאת על פי רמת הכוחניות המופגנת.
כאשר סקטור שלם שואל “האם אני חייב”? אתה מבין שיש לנו בעיה אקוטית. שום סקטור בעולם לא מתפתח עם גישת “אני חייב”. עולה בדעתכם כי לימודי מינהל עסקים ו/או משפטים ו/או גיאוגרפיה יהיו חובה? הכל פועל יוצא של דימוי עצמי, חברתי וסקטוריאלי.
הליכי הדרכה / הנחייה כוחניים מייצרים “ראש קטן” במקום “ראש גדול” וכשכלי העבודה העיקרי של מערכי האבטחה האזרחי הוא הראש, אזי – ברגע שנפסיק לחשוב וליזום – הפסדנו!!! וזה כלל לא משנה מה יכריז הרגולטור.
מעבר לכך, רוב אלו שגדלו על בירכי הגישה הכוחנית ממשיכים לפעול באותה הצורה לאורך כל הדרך ומגיעים לתובנות מופלאות כי אין טעם ו/או דרך אחרת לדבר עם העם היושב בציון……
הדרך הנכונה והנאותה לגרום להנעת אנשים היא להביאם לאמונה בצדקת הדרך או במילים אחרות, יצירת מוטיבציה. מכאן, שבבואנו לקבוע מטרות עלינו לוודא כי אילו מטרות ראויות, בעלות מכנה משותף רחב ככל הניתן ומקובלות. דהיינו, רצונו של הפרט להשקיע מאמץ למען השגת מטרות הנראות לו ראויות.
קו ההגנה האחרון
בעשיית ביטחון הפנים יש משום שוויוניות. בדיוק כשם שאנשי כוחות הביטחון הגלויים והסמויים עושים הכל בכדי לשמור ולהגן עלינו ועל משפחותינו מבחוץ, כך עלינו לעשות הכל בכדי לשמור מבפנים. מדוע אנו דורשים ממפקד בצה”ל, היוצא להסתערות יחד עם ילדינו, כי ייקח בחשבון את קווי החשמל העוברים בגזרתו שמא אחד הלוחמים יתחשמל! וכשהמצב הפוך, כשהם מגיעים לידינו, אנו מוצאים את עצמנו פטורים מירידה לפרטים ומהצורך למקצוענות ולאיכות ונשארים דומיננטיים רק ברמת הכותרות.
מדוע בכל הנוגע להתקדמות ילדינו אנו נוטים להאשים את המורים ומערכת החינוך ואולם כשהבעיה “מוטלת” לפתחינו אנו רואים את עצמנו פטורים מכל אחריות למתרחש?
אחרי הכל, מערך האבטחה האזרחי הוא קו ההגנה האחרון. שום מפקד טייסת ו/או מפקד צוללת לא יכול לקבל החלטות נאותות כשאשתו מתפוצצת בקניון, או בניו נורים בבית הספר. כיצד יכול להיות ששכחנו להציב מענה כנגד האיום האידאולוגי הניצב מולנו. כיצד יכול להיות ששכחנו להציב מענה כנגד האיום האידיאולוגי הניצב מולנו ואולי שקענו לתוך חשיבה תהליכית חומרנית ואיבדנו את הדרך בעצמנו.
היכולת לייצר איים של שלווה בבתי הספר, באתרי הבילוי והנופש, כמו גם באתרים ומקומות אחרים, ומכאן הגברת הביטחון האישי, תלויה בקן ההגנה האחרון שלנו והוא מערך האבטחה האזרחי. וכשאי שכולנו, כן כולנו, נפסיק לתלוש איש את שערות רעהו ונלמד לכבד את כלל העוסקים במלאכה. ובכלל מה התחיל קודם? תרבות ההתנערות מהאחריות ו/או התרבות הטלת האחריות?!
אל לנו ליפול לתהליך טכני גרידא ולשכוח את מטרות העל. רוצה לומר, כל מנחיל ידע חייב להבין כיצד תת-ההליך אותו הוא מנהל ו/או מבצע משתלב בתמונה הכוללת של מטרות ההכשרה – הקניית יכולות לספק ביטחון ולהקנות תחושת ביטחון לבני עמנו.
ניתן לומר, כי תפקידו של הגורם המנחה הוא להתוות את מטרות העל ותפקידו של מנחיל הידע הוא להקנות את היכולות האוטונומיות הנדרשות לביצוע התפקיד ושלל המשימות הנגזרות. במילים אחרות, הגורם המנחה יגדיר את ה “מה ומחיל הידע יפרט את ה”איך”.
החניך והמדריך
בבואנו להקנות ידע המאפשר תפקוד נכון ונאות במצב מוגדר, עלינו להתייחס למספר גורמים. הגורם הראשון הוא החניך. הכוונה היא לנסות להפוך את העובד לאוטונומי. כלומר, לעובד המסוגל לנתח סיטואציות הנגזרות מהתפקיד ומשלל המשימות ולתפקד באופן נכון ונאות. עובד אוטונומי יעיל מועיל וזול יותר.
בנקודה זו אקפוץ למבחן התוצאה מראייתו של החניך. אוטונומי נשמע טוב, אך האם בבואו של החניך לבצע הערכת משאבים אל מול איום המתרגש, ומכאן גם בניית חוסנו להתמודדות יעילה ונאותה אל מול אותו האיום, האם גם הוא מרגיש כך , אוטונומי או שמא מדובר בכסת”ח? ומה לדעתכם? האם החניך אינו מודע לרמתו. התובנות המתפתחות והחוסן האישי הנבנה אצל החניך מקורם בכישלונותיו ו/או הצלחותיו של המדריך.
הגורם השני הוא המדריך. האם החניך אכן לומד, או רק נוכח בכיתה? מה מיקומו ואחריותו של הגורם המנחה, כמו גם המדריך מנחיל הידע, בתהליך? מסלול חייו המקצועי של מדריך נחלק ל שלושה שלבים עיקריים:
· השלב הטכני – השלב בו המדריך הצעיר משקיע את מירב מרצו בכדי להגיע לזרימה / שליטה טובה בחומר אותו הוא אמור להעביר.
· השלב הטקטי – הלב בו המדריך משקיע את מירב מרצו בכדי לשפר את יכולת העברת הידע שלו לאחרים. שלב זה מאופיין בעיקרו בחשיבה תהליכית.
· השלב האסטרטגי – השלב בו משקיע המדריך את מירב מרצו בכדי להבין ולשפר את יכולותיו ורצונותיו של הלומד ללמוד. שלב זה מאופיין בעיקרו בחשיבה תוצאתית.
איש הדרכה ברמה גבוה משלב עשייה המבוססת על חשיבה תוצאתית ותהליכית לאורך כל תהליך העשייה. לצערנו, נתברכנו בהרבה מומחי תוכן, אבל במעט מאוד מומחים השולטים ברזי בניין הכוח. לכן, אנו נוטים יותר ויותר לן הטכני בהדרכות ושוכחים שאנו לא עוסקים בהדרכת נשק ו/או בכתיבת פק”מ, אלא בהדרכת אנשים המשתמשים בכלי ירייה או בעט לטובת הגנה ואו כתיבת תוכניות הגנה המבוססות אנשים בסיוע טכנולוגי. אין זה פלא, אם כך, שסבלנות בהדרכה הפכה למילה נרדפת לבינוניות.
ניתן לשלוט בקבוצה באמצעים כוחניים, אבל ברוב המקרים התהליך נכשל, או שעלותו יקרה מאוד, שכן הינך נדרש לאמצעי איתור חריגים ופיקוח יקרים מאוד. ומה עם הערכים? האם אנו יכולים להרשות לעצמנו להיות פטורים מערכים, או שהדבר פשוט יותר, שכן כך אנו פטורים, למשל , מדוגמא אישית ? הדרך הקלה והפשוטה ביותר היא לבחון זאת שוב דרך מבדק התוצאה וזאת ביחס לקהל היעד. אלא שכן קהל היעד הוא המשתמש הסופי, והכוונה היא, לתלמידים ו/או למבקרים בקניון. האם הם יוכלו ליהנות משרותיו / יכולותיו של המודרך שהוסמך תחת ידינו?
אפשר להתווכח על כך בלי סוף. אבל, אם נקפיד להסתכל מבעד למנדט ההדרכה שניתן לנו, נראה שהדברים הרבה יותר פשוטים וקלים לביצוע. בהרבה מאוד מקרים המחוקק בא לעזרתנו בדיוק במקומות שבהם אנו עלולים להיכשל בחשיבה ובתובנות, ומחדד נקודות באופן שאנו משתמע לשתי פנים